אפקט המבט הכולל

אפקט המבט הכולל הוא שינוי קוגנטיבי שחווים אסטרונאטים בעת הצפייה בכדור הארץ מהחלל. במאמר זה נסקור את התופעה העוצמתית הזו ותמונות “הסלפי” של כוכב ביתנו שהעניקו למין האנושי נקודת מבט חדשה על עצמו ומקומה של “חללית כדור הארץ” בזירה הקוסמית.

הסלפי הראשון: זריחת הארץ

הלילה סוף סוף זה קורה: בעוד 4 שעות, בשעה 3:45 לפנות בוקר, תשוגר החללית הישראלית “בראשית” לירח. אם הכל ילך כשורה, תהפוך “בראשית” את ישראל למדינה הרביעית בהיסטוריה שמנחיתה חללית על הירח ותהווה אבן דרך משמעותית בחקר החלל. החללית תישא עימה כמוסת זמן ובתוכה פריטים סמליים כמגילת העצמאות, התנ”ך ודגל ישראל אשר איתו, כמובן, תצלם סלפי כשתנחת על פני הירח. במהלך חצי המאה האחרונה נעשו תמונות כאלה למזכרות ממשימות חלל. הן איפשרו למין האנושי לקבל נקודת מבט חדשה על כדור הארץ כעולם ללא גבולות מדיניים, פוליטיים ודתיים. הן הנחילו בנו את ההכרה הבלתי נמנעת באחדות ובשבריריות של כוכב הבית שלנו, ולמרבה ההפתעה, גילינו את השפעתן לגמרי במקרה. 

אדם חייב לעלות מעל כדור הארץ – לקצה האטמוספירה – כי רק כך יוכל להבין במלואו את העולם שבו הוא חי.

אפלטון, דיאלוג פיידון

זה היה ערב חג המולד של 1968 והמשימה המאוישת הראשונה לירח הגיעה ליעדה. אנשי הצוות של אפולו 8 – פרנק בורמן, ויליאם אנדרס וג’יימס לוול הבן – התכוננו להקריא פסוקים מספר בראשית בשידור הטלוויזיה הראשון מן החלל. בעודם מחכים לחידוש הקשר עם הארץ הם צילמו אתרי נחיתה עתידיים, אך לפתע הוסחה דעתם על ידי מחזה שלא הופיע בתוכנית הטיסה. מעבר לאופק, על רקע השמיים החשוכים, החלה הארץ לזרוח בהדרגתיות. “הו, אלוהים! תראו את זה!” צעק אנדרס, ממהר למצוא את סרט הצילום הצבעוני ולהקליק. התמונה שהנציח במצלמתו – שהייתה הראשונה שהראתה בצבע את כדור הארץ מהחלל – שינתה את האופן שבו ניראה מאז את כוכב הבית שלנו ותהיה מפורסמת לאין שיעור ומוכרת בשם “זריחת הארץ“. 

בשנה שלאחר מכן הופיעה התמונה האייקונית על בולי דואר בארה”ב וקישטה אינספור חולצות, יצירות אומנות ושערי מגזינים. אחד מהם היה המהדורה החדשה של “קטלוג העולם כולו” של סטיוארט ברנד, שכמו פעילים סביבתיים רבים אחרים, האמין שהתמונה של “ספינת החלל כדור הארץ” תאחד את כולנו במשימה לשמור על הרכב הפלנטרי שלנו ועל תכולתו היקרה מפז. אלא ש”זריחת הארץ” עשתה הרבה יותר מזה עבור המודעות הסביבתית. “היא סימנה את נקודת המפנה, הרגע שבו התחושה של עידן החלל התהפכה – מסמל המייצג את החלל היא הפכה לסמל שמייצג את כדור הארץ,” כתב בספרו ד”ר רוברט פול. בתוך 18 חודשים מהרגע שתמונת זריחת הארץ נראתה לראשונה עלי-אדמות, אורגן “יום כדור הארץ” הראשון, נחקק חוק המים הנקיים, חוק האוויר הנקי וחוק איכות הסביבה הלאומי בארה”ב. מנהיגי מדינות העולם התכנסו לדון בוועידת פסגה בנושא כדור הארץ בריו דה ז’ניירו ובוועידת האו”ם על הסביבה האנושית, ולצידם הוקמו ארגונים ללא מטרות רווח כמו גרינפיס, ידידי כדור הארץ ורופאים ללא גבולות.

ואכן, כשצופים בכדור הארץ מהחלל גבולות לאומיים אינם בנמצא, אך בשנות השישים הטילה המלחמה הקרה אימה על כל תושביו. כבר מראשיתו, היה מרוץ החלל למעשה מרוץ ההתחמשות. כשהנשיא קנדי נשא את נאומו בקונגרס ב-1961, ובו התחייב להנחית אסטרונאוטים על הירח לפני סוף העשור, תשומת ליבו לא הייתה נתונה למדע או לחלל. המטרה שלו – ואותה הדגיש בפני אנשי נאס”א – הייתה לנצח את הסובייטים. באותה שנה הם הפכו את יורי גגארין לאדם הראשון ששהה בחלל, ובאמצע 1968 דיווחה סוכנות הריגול האמריקאית שהם מוכנים למשימה מאוישת משלהם אל הירח. אז בעוד האומה האמריקאית עדיין מתאבלת על אסון אפולו 1, ששיגורו הכושל הביא למותם של שלושה אסטרונאוטים, הוקדמה טיסת אפולו 8, שבמקור תוכננה להיות משימה במסלול סביב כדור הארץ, והפכה למשימה לעבר הירח. נוסף לכל זה, במכשירי הטיל שהיה מיועד לשיגור, טיל סטורן 5, התגלו בעיות ומפקד הטיסה, פרנק בורמן, ידע שסיכוי הצוות לחזור הביתה עמדו על 50-50.

ולמרות זאת, אפולו 8 הקיפה את הירח בהצלחה וחזרה לכדור הארץ בשלום, ובדרך העניקה לאנושות מתנה נוספת: הכרה בלתי נמנעת באחדות ובשבריריות של כדור הארץ. עבור בורמן, כמו עבור שותפיו למסע, זו הייתה חוויה שקשה לתאר במילים. “אני לא חושב שתפסנו, במלואו, את הפאר והגדולה של מה שראינו,” אמר כשחזר. בנאומו בפני הקונגרס ציטט בורמן את המשורר ארצ’יבלד מקליש שצפה עם העולם כולו בשידור החי מהירח. “לראות את הארץ כפי שהיא באמת, זוהרת וכחולה ויפה, צפה בדממה הנצחית, זה לראות את עצמנו נישאים על הארץ יחדיו, על היופי הקורן בקור הנצחי, אחים ואחיות שעתה יודעים שהם אכן אחים ואחיות”.

בורמן לא היה היחיד שנותר ללא מילים לתיאור חוויה. במהלך השנים זה היה לדפוס משותף אצל אסטרונאוטים וזכה לכינוי “אפקט המבט הכולל” (The Overview Effect). את המונח טבע הסופר פרנק וויט ב-1987, והוא מתאר שינוי קוגניטיבי שמתרחש בעת הצפייה בכדור הארץ מהחלל אשר מלווה בהרגשת תדהמה ויראה לנוכח השבריריות, היופי ואחדות החיים שבו. למרות שוויט עצמו מעולם לא זכה לראות כך את כדור הארץ בעצמו, הוא ראיין אסטרונאוטים רבים ששיתפו את זיכרונותיהם המרגשים מחווית אפקט המבט הכולל, ביניהם האסטרונאוט אדגר מיטשל מצוות אפולו 14 .

אתה מייד מפתח תודעה גלובלית, אוריינטציה אנושית, אי-שביעות רצון עזה ממצב העולם ודחף בלתי ניתן לשליטה לעשות משהו בקשר לזה. משם, מהירח, הפוליטיקה הבינלאומית נראית כל כך קטנונית. אתה רוצה לתפוס פוליטיקאי בצווארו ולגרור אותו רבע מיליון מיילים החוצה ולומר, “תראה את זה, ממזר שכמוך”.

האסטרונאוט אדגר מיטשל

הסלפי השני: נקודה כחולה חיוורת

שניים עשר אנשים פסעו על הירח ואף אדם לא טס כה רחוק מאז שנת 1972. כמו פעוטות שצועדים כמה צעדים ניסיוניים, מיהרנו לחזור. במהלך העשורים שלאחר מכן דעכה אט-אט האנרגיה שהושקעה בחקר החלל ואיתה דעכו הביטחון, האנרגיה והחזון הרחב שהביאה עימה אפולו.

הישועה לחוות שוב את נקודת המבט שהעניקה לנו “זריחת הארץ” הגיע מכיוון לא צפוי.

בעשרים באוגוסט 1977 שיגרה נאס”א את וויאג’ר 1 למסע חד-כיווני ברחבי הגלקסיה. וויאג’ר, שהייתה חללית בלתי מאוישת, צוידה בזוג תקליטי זהב שהכילו את הכתובת הקוסמית של כדור הארץ שלנו, ברכות שלום ב-55 שפות ו-115 תמונות המתארות לחוצנים את סיפורו של המין האנושי ושל העולם שלנו. בעודה דוהרת במהירות של 62 אלף ק”מ לשעה לעבר הטווח הבין הכוכבי, שאליו הגיעה רק ב-2012, צילמה וויאג’ר אלבום תמונות משפחתי של מערכת השמש. צילום סלפי של כדור הארץ לא היה חלק מהתכנון המקורי של המשימה, אך לאחר שהחללית עברה את נפטון הציע האסטרונומר קרל סייגן, שהיה חלק מצוות הצילום, לסובב את המצלמה לעבר הארץ כדי לקבל מבט אחרון על הבית, שאותו כינה: “נקודה כחולה חיוורת.”

זה כאן. זה הבית. אלה אנחנו. על הנקודה הזאת נמצאים כל מי שאתם אוהבים, כל מי שאתם מכירים, כל מי ששמעתם עליו, כל אדם שחי אי-פעם. סך האושר והסבל שלנו, אלפי דתות, אידאולוגיות ושיטות כלכליות בטוחות בעצמן, כל צייד ומחפש מזון, כל גיבור ופחדן, כל יוצר וכל הורס, כל ציוויליזציה, כל מלך ואיכר, כל זוג צעיר מאוהב, כל אם ואב, כל ילד מלא תקווה, כל ממציא ומגלה, כל מורה דת, כל פוליטיקאי מושחת, כל כוכב-על, כל מנהיג עליון, כל קדוש וחוטא בהיסטוריה של המין שלנו – כולם חיו שם, על גרגר אבק התלוי בקרן שמש.

כדור הארץ הוא במה קטנה מאוד בזירה קוסמית אדירה. חשבו על נהרות הדם שנשפכו בידי כל אותם גנרלים ושליטים כדי שהתהילה והניצחון יהפכו אותם לשליטים לרגע, לשבריר שנייה. חשבו על האכזריות הבלתי פוסקת שגרמו תושבי פינה נידחת אחת על הנקודה הזאת לתושבים של פינה נידחת אחרת. עד כמה תכופות אי-ההבנות שלהם, עד כמה הם להוטים להרוג זה את זה, עד כמה לוהטות שנאותיהם. גינוני הראווה שלנו, החשיבות העצמית המדומיינת שלנו, אשלייתנו לפיה יש לנו מקום מיוחס ביקום – נקודת האור החיוורת הזאת קוראת על כל זה תִּגָּר.

גינוני הראווה שלנו, החשיבות העצמית המדומיינת שלנו, אשלייתנו לפיה יש לנו מקום מיוחס ביקום – נקודת האור החיוורת הזאת קוראת על כל זה תִּגָּר.

האסטרונום קרל סייגן

כוכב הלכת שלנו הוא נקודה בודדה באפלה הקוסמית הגדולה שעוטפת אותו. באלמוניות שלנו, בכל המרחב הזה, אין כל רמז לכך שתגיע עזרה ממקום כלשהו להציל אותנו מעצמנו. כדור הארץ הוא העולם היחיד שידוע עד כה שיש בו חיים. אין מקום אחר, לפחות לא בעתיד הקרוב, שאליו יוכל להגר המין האנושי. לבקר – כן. להתיישב – עדיין לא. תרצו או לא, לעת עתה כדור הארץ הוא המקום שבו אנו נמצאים.

נאמר שאסטרונומיה היא חוויה הגורמת לענווה הבונה אופי. נראה שאין דוגמה טובה יותר לאווילות של היהירות האנושית מאשר התמונה המרוחקת הזאת. בשבילי, היא מדגישה את האחריות שלנו להיות טובים יותר זה לזה, ולשמר ולהוקיר את הנקודה הכחולה החיוורת. הבית היחיד שהכרנו מעודנו.

הסלפי השלישי: נקודת המבט הכוללת

מאז 1977 קיבלו בני כדור הארץ הרבה סיבות לחוש ענווה. באמצעות טלסקופ החלל האבל זכינו לראות 11 מיליארד שנים של אבולוציה כוכבית, להכיר בקני המידה העצומים של היקום וללמוד על מקומנו בשכונה קטנה ושולית בו. פעם אחר פעם גימדה האסטרונומיה את הדימוי העצמי שלנו והזכירה לנו שאומנם כדור הארץ הוא גרגיר זעיר, אבל הוא גרגיר יקר. נכון לעכשיו הוא הבית היחיד שיש לנו.

כיום, נקודת המבט של “אפקט הראייה הכולל” עשויה להיות הבעיטה בישבן שהאנושות זקוקה לה כדי להציל עצמה מלהגיע לנקודת האל-חזור בדרך לאסון אקלימי. שכנתנו נוגה מעניקה לנו הצצה לגורל שמצפה לנו מאפקט החממה המתמשך, ובו אטמוספרה מלאת פחמן דו־חמצני גרמה לפני השטח להיות חמים עד כדי התכת עופרת. אנחנו ניצבים כעת בפני צומת דרכים גורלית בהיסטוריה. יש בידינו טכנולוגיה ועושר שבאמצעותם באפשרותנו להביא לשינויים מהותיים בכדור הארץ – לשמור על תנאי הקיום והחיים שבו ולשמור על רווחתם של תושביו – אך כידוע שינויים מהותיים דורשים שינוי מהותי בהשקפתנו.

עד שטיסות מחוץ לאטמוספירה יהיו זמינות לציבור הרחב לא נוכל לראות את “חללית כדור הארץ” צפה במרחב החלל. נקודת המבט שלנו בחיי היומיום תישאר צרה מאוד – עולמנו מורכב רק ממה שאנו רואים מאופק לאופק ונראה שהוא, כמו השמש והכוכבים, תמיד מקיף אותנו. נכון, לאבותינו היה טבעי להאמין שהיקום נוצר עבורם, אבל מה התירוץ שלנו? כמו אבותינו הקדמונים אנחנו עדיין אומרים שהשמש ״זורחת״, עדיין כמהים לאב בשמיים שידאג לנו, ועדיין שואפים להיות במרכז הבמה ביקום.

האדם, ביהירותו, רואה עצמו כיצירת מופת הראויה להיקרא צלמה ודמותה של אלוהות. צנוע, ולדעתי אף נכון יותר, להניח שנוצר בצלמן של חיות.

צ’ארלס דרווין

כמו בני דודינו, השימפנזים, אנו חשים שאנו חייבים את אהבתנו ואת נאמנתנו לקבוצה הקטנה שלתוכה נולדנו. חברי קבוצות אחרות ראויים לבוז, לדחייה ולעוינות. העובדה ששתי הקבוצות שייכות לאותו מין, שמשקיף חיצוני לא יכול להבחין ביניהן, חסרת כל משמעות עבורנו. תפיסת העולם הזו הייתה הגיונית מבחינה אבולוציונית לפני כמה מיליוני שנים, אך הגיעה העת לראות את עצמנו כאורגניזם אחד ולהכיר בכך שאורגניזם הנלחם בעצמו, גורלו נחרץ.

במהלך המאה העשרים למדנו על הקשרים העמוקים והאינטימיים בין בני האדם ובין כל צורות החיים האחרות על פני כדור הארץ. אם נתבונן די רחוק לאחור, נמצא אב קדמון המשותף לנו ולשמרים, לפטריות ואפילו לעצי אלון. כולנו מקושרים. יתרה מכך, אם נסתכל למעלה, ניראה שארבעת היסודות הכימיים הנפוצים ביותר והפעילים ביותר ביקום – מימן, חמצן, פחמן וחנקן – הם ארבעת היסודות הנפוצים ביותר בקרב כל החי על כדור הארץ. אנחנו לא סתם חיים ביקום. היקום חי בתוכנו. כפי שאמר קרל סייגן, “אנחנו דרך עבור היקום לדעת את עצמו.”

במשך מאות אלפי שנים נהגנו להביט בכוכבים ולשאול מגוון שאלות על מה שקורה שם בחוץ. כעת, לראשונה בהיסטוריה, יש לנו הזדמנות להביט למטה. יש לנו הזדמנות לאמץ ראייה רחבת אופקים ולראות את כדור הארץ בשלמותו, כמערכת מורכבת, מכוילת, מקושרת ושברירית. ביום שנאמץ את נקודת המבט הזו, נוכל לשמוח בהבדלים הארציים בינינו, להרגיש בפלא של הקרבה הגנטית שבינינו ובין כל יצור חי ואת הקרבה האטומית שלנו ליקום עצמו, לשמר ולהוקיר את הנקודה הכחולה החיוורת. הבית היחיד שהכרנו מעודנו.