מילון התחושות המעורפלות החל ב-2006, כשג'ון קניג ניסה למצוא את המילים לתאר את רגשותיו בשירה. הוא גילה שישנן הרבה תחושות שכולנו הרגשנו בשלב כזה או אחר החיים אך מעולם לא זכו לשם — כאילו ולא היו קיימות.
אז הוא עשה את מה שכל אומן בשנות האלפיים המוקדמות היה עושה: פתח בלוג טאמבלר. המילים ששיתף הדהדו עם אלפי שיתופים, גדלו לסדרת סרטונים מהממת, ואפילו העניקו לג׳ון במה עולמית ב-TED. ואז זה הפסיק. הבלוג של ג׳ון התעדכן במילה אחת לשנה, ויצא לאור כאשכרה ספר רק בנובמבר האחרון (לפחות משהו טוב אחד יצא מהסגרים בקורונה).
המאמר הבא הוא תרגום מאת מילי שמידט לכמה מהמילים האהובות עליי בבלוג של ג׳ון. קריאה מהנה 🙂
סוֹנְדֵר (כוללתיות)
ההבנה שכל עובר אורח חי חיים מלאי ומורכבים כמו שלך – מלא בשיאפות, הרגלים, דאגות ושגעונות משלו – דרמה מפוארת שמתקיימת מבלי שתבחין בה, כמו קן נמלים שמשתרע עמוך מתחת לאדמה, עם מעברים לאלפי חיים אחרים שלעולם לא תדע על קיומם, שבהם אתה עשוי להופיע רק פעם אחת, כניצב שלוגם קפה ברקע, כטשטוש של תנועה העוברת בכביש המהיר, כחלון המואר בשעת הדמדומים.
פָּארוֹ
התחושה הזו שלא משנה מה אתה עושה, זה תמיד שגוי – שכל ניסיון להתקדם לך בנוחיות דרך העולם יסתיים רק בשבירה של איזה טאבו בלתי נראה – כאילו יש איזו דרך ברורה קדימה שכולם רואים חוץ ממך, וכל אחד מהם נשען לאחור בכיסא שלו וקורא כדי לעזור, מתקרר, מתקרר, מתקרר!
מָאל דֶה קוּקוּ (קראה חרשת)
תופעה שבה יש לך חיי חברה פעילים אבל מעט מאוד חברים קרובים – אנשים שאתה יכול לסמוך עליהם, שאתה יכול להיות עצמך איתם, שיכולים לעזור לסלק את הרעלים הפסיכולוגיים המשונים שנוטים להצטבר עם הזמן – שהיא סוג של תת תזונה חברתית חמורה שבה אפילו אם תטרוף מזנון שלם של פטפוטים, עדיין תרגיש דקירות של רעב.
אַדְרוֹנִיטִיס (מסתוריניות)
תסכול מכמות הזמן שלוקח להכיר מישהו – להעביר את השבועות הראשונים בפטפוט בפתח הפסיכולוגיה שלו, כשכל שיחה נוספת היא כמו להיכנס לחדר המתנה אחר, שכל אחד מהם קרוב קצת יותר למרכז הבית – כשהיית רוצה פשוט להתחיל משם ולפלס את הדרך החוצה, להחליף את הסודות העמוקים ביותר קודם, לפני שנרגעים בתוך האגביות, עד שצברת מספיק מסתורין במהלך השנים כדי לשאול אותו מאיפה הוא, ומה הוא עושה לפרנסתו.
לִיבֵּרוֹסִיס (חופשיתיות)
לרצות שיהיה לך פחות אכפת מדברים – להרפות את האחיזה בחיים שלך, להפסיק להסתכל מאחוריך כל כמה צעדים מפחד שמישהו יחטוף אותם ממך לפני שתגיע לאזור הבטוח – ובמקום זה להחזיק את החיים שלך בשעשוע ובקלילות כמו כדורעף, להשאיר אותם באוויר עם התערבויות חולפות ומהירות בלבד, קופצים בחופשיות בידיים של חברים טובים, תמיד תוך כדי משחק.
אוֹקְיוֹלִיזְם (דלות רחבת היקף)
המודעות לקטנות נקודת ההשקפה שלך, שממנה אתה לא יכול להסיק שום מסקנה משמעותית בכלל, על העולם או העבר או על מורכבויות התרבות, כי למרות שהחיים שלך הם אנקדוטה אפית שלא תחזור לעולם, עדיין יש לך מזה רק דגימה אחת שהיא אולי דגימת הביקורת לניסוי הרבה יותר מטורף שמתרחש בחדר הסמוך.
קָיִירוֹסְקְלֶרוֹזִיס (טרשת הרגע הנכון)
הרגע שבו אתה מבין שאתה שמח עכשיו – ומנסה במודע לנצור את התחושה – מה שמעורר את השכל שלך לזהות אותה, לפרק אותה ולהכניס אותה להקשר, שם היא תתמוסס לאיטה עד שכל מה שיישאר ממנה זה מעט טעם לוואי.
אנמויה (אָנֶמוֹיָה)
נוסטלגיה לזמן שמעולם לא הכרת. דמיין שאתה נכנס דרך תמונה לטשטוש בגוונים חומים, שם אתה יכול לשבת בצד הכביש ולהסתכל במקומיים חולפים על פניך. מי שחי ומת לפני שמישהו מאיתנו הגיע לכאן, מי שישן בחלק מהבתים שבהם אנחנו ישנים, מי שמסתכל באותו הירח, מי שנושם את אותו אוויר, מרגיש את אותו דם בוורידים שלו – וחי בעולם שונה לגמרי.
וֶרְמוֹלָדֵן (פוטו-אנמיות)
התסכול על שצילמת משהו מדהים כשאלפי תמונות זהות כבר קיימות – אותה שקיעה, אותו מפל מים, אותו עיקול של מותן, אותו תקריב של עין – מה שיכול להפוך נושא ייחודי למשהו חלול וזול ורדוד, כמו חתיכת ריהוט בייצור המוני שבמקרה הרכבת בעצמך.
גְּנוֹסִיֶּן (גנוסיסיה)
רגע של מודעות לכך שלמישהו שהכרת במשך שנים עדיין יש חיים פנימיים, מסתוריים ואישיים, ואיפשהו במסדרונות האישיות שלו יש דלת נעולה מבפנים, גרם מדרגות שמוביל לאגף של הבית שמעולם לא חקרת לגמרי – עליית גג לא גמורה שתישאר לנצח לא ידועה לך, באופן שיוציא אותך מדעתך, כי בסופו של דבר לאף אחד מכם אין מפה או מפתח מאסטר, או איזושהי דרך לדעת בדיוק איפה אתם נמצאים.
הַארְטְווֹרְם (המיית לב)
מערכת יחסים או חברות שאתה לא מצליח להוציא מהראש שלך, שחשבת שהתפוגגה לפני הרבה מאוד זמן אבל עדיין איכשהו חיה לא גמורה, כמו אתר קמפינג נטוש שהגחלים הלוחשות בו עדיין מסוגלות להצית את היער באש.
מוֹנָאחוֹפְּסִיס (עקרתיות)
התחושה העקשנית אך עדינה של להיות לא במקום, לא מתואם לסביבה שלך כמו כלב ים על החוף – מתנודד, מגושם, דעתך מוסחת בקלות, מצופף בתוך קבוצה של מנודים אחרים בלי היכולת לזהות את השאגה האופפת של מקום המחייה המתאים לך, שבו תרגיש בבית מבלי מאמץ, בצורה זורמת וזוהרת.
אָבֵנוּאָר (מראתיות)
הרצון שהזיכרון היה יכול לזרום לאחור. זה נראה לנו מובן מאליו שהחיים נעים קדימה. אבל אתה זז כמו חותר, פונה אחורה: אתה יכול לראות איפה היית, אבל לא לאן אתה הולך. את הסירה שלך מכוונת גרסה צעירה יותר שלך. קשה שלא לתהות איך החיים ייראו אם תשב עם הפנים לכיוון השני…
אֶנוּמַן (ידעתיות)
תחושת המתיקות המרירה של הגעה לכאן בעתיד, כשסוף סוף תוכל לקבל תשובות עובדים בעולם האמיתי – למי תהפוך אחותך התינוקת, מה החברים שלך יעשו בסופו של דבר, לאן הבחירות שלך ייקחו אותך, בדיוק מתי תאבד את האנשים שלקחת כמובנים מאליהם – מידע שהוא יקר מפז שאתה רוצה באופן אינסטינקטיבי לחלוק עם כל מי שלא עשה עדיין את המסע, כאילו יש איזה חלק ממך שהתנדב להישאר מאחור, שעדיין נשאר מוצב בנקודה נשכחת איפשהו בעבר, ועדיין מחכה בלהיטות לחדשות מהחזית.
אַמְבֶּדוֹ (צילום כחלום נמוג)
סוג של טראנס מלנכולי שבמהלכו אתה נהיה ספוג לגמרי בפרטים חושיים מלאי חיים – טיפות גשם גולשות במורד חלון, עצים גבוהים כורעים ברוח, ענני שמנת מסתחררים בקפה שלך – ומפנים לרגע את החוויה של להיות חי, מעשה שנעשה אך ורק למען עצמו.
נוֹדוּס טוֹלֶנְס (הכחשת הקשר)
ההבנה שעלילת החיים שלך כבר לא הגיונית בעיניך – שלמרות שחשבת שאתה עוקב אחרי הסיפור, אתה כל הזמן מוצא את עצמך שקוע בפסקאות שאתה לא מבין, שנראה שאפילו לא שייכות לאותו ז'אנר – שמצריך ממך לחזור ולקרוא מחדש את הפרקים שכבר עברת עליהם כדי להגיע לחלקים הטובים, רק כדי ללמוד שכל אותו הזמן היית אמור לבחור את ההרפתקה שלך בעצמך.
פִיצְקָרָאלְדוֹ (שיטפון מחשבתי)
תמונה שאיכשהו נתקעת לך עמוק במוח – ואולי נשטפה לשם מאיזה חלום או שספר הבריח אותה פנימה, או ששיחה סתמית נטעה אותה שם – ואז היא גדלה לחזון פראי ולא בר ביצוע שממשיך להתגלגל לך הלוך וחזור בראש כמו כלב שתקוע במכונית שעומדת להגיע הביתה, ופשוט מחכה להזדמנות לקפוץ קפיצת ראש לתוך המציאות.
עתקיות (וֵלִיקוֹר)
שם עצם. העגמומיות המוזרה של חנויות ספרים משומשים, שאיכשהו נספגו במעבר הזמן – מלאות באלפי ספרים ישנים שלעולם לא יהיה לך זמן לקרוא, שכל אחד מהם נעול בעידן משלו, כרוך ומעומד ומיושן כמו חדר עתיק שהסופר נטש לפני שנים, נספח נסתר שמטונף ממחשבות, שנותרו בדיוק כמו שהיו ביום שבו תפסו אותן.
דאגרולוג (דָאגֵרוֹלוֹג)
שם עצם. ריאיון דמיוני עם תמונה ישנה של עצמך, דמות חידתית שעדיין חיה בבית הגרגירי עם הצבע המטושטש שבו גדלת, שבטח מבלה את רוב היום שלה בלתהות איפה אתה ומה אתה עושה עכשיו, כמו סבתא זקנה שהילדים שלה חיים רחוק וכבר לא מתקשרים יותר מדי.
שיממוניות (קֵנוֹפְּסִיָּה)
שם עצם. האווירה המוזנחת ומפחידה במקום שבדרך כלל הומה מאנשים, אבל עכשיו נטוש ודומם – מסדרון בית ספר בשעות הערב, משרד שהאורות שלו כבויים בסוף השבוע, מגרשי משחקים שוממים – תמונת לוואי רגשית שגורמת להם להיראות לא רק ריקים אלא סופר ריקים, כשכמות האוכלוסייה שלילית, חסרה באופן בולט כל כך עד שהיא זוהרת כמו שלטי ניאון.
