כשנחפשתי לראשונה לסטואיסיזם ב-2017, קיבלתי את הרושם שמדובר בפילוסופיה אפטית ונטולת רגשות. מסתבר שזוהי ההנחה הרווחת של רב האנשים, שכן אפילו במילון המילה ״סטואיות״ מופיעה כנרדפת ל-״אדישות״. אז כשהתחלתי לקרוא את אחד מספרי המפתח בפילוסופיה הזו, ״רעיונות״ של מרקוס אורליוס, לא ציפיתי להתרגש יותר מדי. בטח שלא להגיע לסף דמעות.
אך טעיתי.
הספר, שנכתב במקור כיומן, מכיל את מחשבותיו של הקיסר הרומי מרקוס אורליוס (121 – 180 אחה״ס) ונוגע במגוון נושאים: היגיון, מוסר, ארעיות החיים והאופן שבו עלינו לחיות אותם. אחד הנושאים המרכזיים בו, וזה שמשך אותי יותר מהכל, הוא הלוגוס – הרעיון שהעולם מונע על-ידי כח רציונלי שקיים בכל הדברים בטבע. במילותיו של המשורר דילן תומאס, זהו ״הכוח שעובר בגבעול הירוק ודוחף את הפרח מעלה״.
אפשר לחשוב על לוגוס כעל חוקי הפיזיקה שאנו מכירים כיום, אך גם הרבה מעבר לזה. בהיבט הפילוסופי, הלוגוס יכול להעניק נקודת מבט כוללת על מקומנו בגדולות הזמן, החלל והטבע, ואף לשמש עקרון מנחה לחיים טובים יותר.
רעיונות
אפלטון טען פעם שאומות לא יהיו מרוצות עד שהמלכים יהיו פילוסופים או שהפילוסופים יהיו מלכים. ואכן, אם אנחנו מחפשים לראות את דמות של אפלטון בבשר ודם, קשה למצוא דוגמא טובה יותר ממרקוס אורליוס, האחרון מבין ״חמשת הקיסרים הטובים״ של האימפריה הרומית ומי שיומנו האישי ממשיך לספק השראה למנהיגים משפיעים בזמננו.
מרקוס החל להעלות את מחשבותיו על כתב במהלך העשור האחרון לחייו (170-180 אחה״ס), תקופה שבה נאלץ להתמודד עם לחימה מתמדת על הגבול, מרד במזה”ת ומות אשתו. בהתחשב בנסיבות הללו, לא מפתיע שהוא חיפש מעט נחמה בפילוסופיה. למרות שכיום התרגלנו לראות בפילוסופיה ענף אקדמי-תיאורטי, המצב היה שונה בעת העתיקה. פילוסופיה אינה הייתה רק נושא להתעמת עליו, אלא משהו שנועד להקנות ״מדריך עזר לחיים״ — אוסף עקרונות שעלינו לחיות לפיהם.
״רעיונות״ מכיל עקרונות שמקורם באסכולה הסטואית, פילוסופיה הלניסטית שדגלה בחיי מוסר, שירות והרמוניה עם הטבע. לדעתי זו גם הפילוסופיה הפרקטית ביותר. הסטואים נהגו לתרגל התבוננות עצמית על-ידי כתיבה, תיעוד מחשבותיהם ומדיטציה. הם אהבו במיוחד לסקור הדברים כחלק ממערכת שלמה (יישום ״מבט על״, כפי שמרקוס נהג לכנות אותו).
יומנו של מרקוס לא מכיל אף אזכור לאירועים בחייו והפסקאות הקצרות שמרכיבות אותו אינן מחוברות בקו עלילתי כלשהו. הדבר היחיד שמחבר ביניהן, כך נדמה, הוא תפיסת עולמו של מרקוס: הטבע מונע על-ידי שינוי, כמו גלגל שיניים שלא נח לרגע, ובו כל הדברים פועלים יחד, בהרמוניה. המכניזם המכונן בהם—הלוגוס—קדוש.
סטואיסיזם והלוגוס
מבין כל הדוקטרינות שמרכיבות את השקפת העולם הסטואית, נדמה שהעיקרית שבהן היא האמונה שהעולם מסודר בצורה קוהרנטית והגיונית. כל הדברים שזורים זה בזה ופועלים במנגנון של סיבה ותוצאה, מנווטים על-ידי כוח שהסטואים כינו ״לוגוס״ (ממנו נגזרת המילה ״logic״ והסיומת “-logy” באנגלית). הלוגוס קיים הן במישור האינדיבידואלי והן במישור הקוסמי; ברמת הפרט הוא מהווה את היכולת לחשוב בהיגיון וברמה הקוסמית את העיקרון שמסדיר את פעולתו של הטבע. במובן זה הוא יכול להחשב כחוקי הפיזיקה שאנו מכירים כיום, או כשם נרדף לאלוהות והשגחה עליונה.
על-פי הסטואים, כל האירועים מנווטים באופן דטרמיניסטי בשרשרת בלתי נתיקה של סיבה ותוצאה. אדם הוא כמו כלב הקשור לקרון רכבת נוסע. גם אם הכלב מסרב לרוץ יחד עם הקרון הנוסע – הוא ייגרר על ידו ויגיע בסופו של דבר בכל מקרה לאותה נקודה. עם זאת נותרת לכלב הבחירה החופשית: לרוץ או להיגרר. השלווה הסטואית הזו מתגלה באחד הפסוקים בפרק חמש: ״אם הדבר בא עליו, אזי כך נקבע לו הדבר. הבה נקבל אפוא את הדברים כקבלנו את הוראותיו של רופא. בוודאי, רבות מהן נוקשות, אך נקבלן בברכה מתוך תקווה לבריאות.״ יתרה מזאת, עלינו לזכור שאפילו פעולות שנדמות להיות – ולעתים הן באמת כאלה – ״לא מוסריות״ או ״לא צודקות״ מקדמות את התוכנית הכללית של הטבע לפיכך פועלות לרווחת היקום כולו.
כל הדברים שזורים זה בזה והקשר ביניהם קדוש; כמעט אין לך דבר שהוא בבחינת זר למשנהו. הלא ערוכים הכול יחדיו ונוטלים חלקם יחד בעריכת אותו היקום. היקום הוא אחד המורכב מכל הדברים; האל הוא אחד המפעם את הכול, אחת היא המהות ואחד החוק, הִגיון משותף לכל היצורים התבוניים ואמת אחת — אם אכן ישנה שלמות אחת לכל היצורים שמוצאם זהה, והם חולקים את אותו הִגיון.
מרקוס אורליוס, רעיונות
אבל הלוגוס איננו רק הכוח שמנווט ומנהל את העולם. הוא גם חומר ייסודי השוכן בכל הדברים, לא במובן מטאפורי אלא בצורה קונקרטית כמו חמצן או פחמן. בביטוי הפיזי שלו הלוגוס מתקיים כפנאומה (pneuma) כלומר מעין נשמה או אנרגיה, כמה שדמיינו הסטואיים הראשונים כאש נצחית טהורה ועל ידי כריסיפוס כתערובת של אש ואוויר. הפנאומה היא הכוח הפוטנציאלי – הנשימה החיונית – המקיימת את החיים בבעלי חיים ובבני אדם. במילותיו של המשורר דילן תומאס, זהו ״הכוח שעובר בגבעול הירוק ודוחף את הפרח מעלה״. בחפצים דוממים, כמו אבן או מתכת, הוא קיים בתור האנרגיה המחזיקה את החומר יחד. המתח הפנימי בין האטומים. לפיכך כל החפצים בעולם הם ערבוב של חומר חסר חיים יחד עם כוח רציונלי ויטאלי.
כאשר מרקוס מתייחס ל”חומר וסיבה” הוא מתכוון ששני האלמנטים הללו – חומר אינהרנטי ופנואמה ויטאלית – מאוחדים כל זמן שהחפץ ממשיך להתקיים. כאשר החפץ מתכלה, כוח החיות שלו (הפנואמה) משתחרר ונספג מחדש בטבע. תהליך זה של הרס התפרקות ואינטגרציה מחודשת מתרחש בכל חפץ בכל רגע נתון. הוא מתרחש גם בקנה מידה גדול יותר ביקום כולו, אשר באינטרוולים נרחבים מתכלה כולו בבעֵרה ונוצר מחדש חליפות.
כוחו היוצר של הטבע משתמש בכל החומר הקיים כבשעווה; עתה עיצב סוס, והנה מוססו והשתמש באותו חומר ליצירת עץ, ואז ליצירת אדם ושוב — ליצירת דבר מה אחר. כך מתחדש העולם ללא הפסקה.
מרקוס אורליוס, רעיונות
מורכב אני מסיבה ומחומר; אף לא אחד מהם יעלם כלא היה, כשם שלא נוצרו יש מאין. לפיכך, ייקבּע מקום עבור כל חלק מחלקַי על ידי תמורה ושינוי לחלק אחר ביקום, ואף זה החלק ישתנה בבוא העת לחלק אחר של היקום וחוזר חלילה עד אין קץ.
לחיות על-פי הטבע
מרקוס משווה לא פעם את החברה האנושית לעיר שבה כל בני האדם הם אזרחים – עם כל חובות האזרח שמתלוות לכך. מאחר ואנו חלק מהטבע חובתנו היא לחיות עימו בהרמוניה ולמלא את התפקיד שיועד לנו. “לחיות על-פי הטבע” כפי שמנסח זאת מרקוס.
כדי לעשות זאת אנחנו חייבים להשתמש בתבונה (תכונה אישית של הלוגוס) כדי לבצע כמיטב יכולתנו את מה שהוקצה לנו על-ידי הלוגוס הקוסמי (הטבע). הדבר דורש לא רק הסכמה פסיבית עם המתרחש אלא שיתוף פעולה אקטיבי עם העולם ובני אדם בפרט. “נוצרנו לא בשביל עצמנו,” מזכיר לנו מרקוס. “אלא בשביל אחרים. הטבע שלנו איננו אנוכי ביסודו”. לפיכך במערכת היחסים שלנו עם העולם עלינו לפעול למען טובת הכלל תוך שאנחנו מתייחסים לסובבים אותנו בצדק ובהגינות.
כתפקיד אברי הגוף בכל היצורים החיים למיניהם, כך הוא תפקיד כל הבריות התבוניות, ואם גם תִּבָּדַלְנָה זו מזו, כי נוצרו הן למען פעולה אחידה ומשותפת. תיטיב להבין את כוונת הדברים אם תאמר לעצמך תכופות כדלקמן: הנני אבר במערכת הבריות התבוניות. אך אם בשל חילוף אותיות תאמר לעצמך כי הִנך רק חלק באותה מערכת, אזי אינך אוהב עדיין את בני האדם בכל לבך, עשיית הטוב לשמה עדיין אינה משמחת אותך; עודך עושה זאת כחובה גרידא ועדיין לא כמי שלמעשה מיטיב עם עצמו.
מרקוס אורליוס, רעיונות
מחשבות לסיום
״רעיונות״ חוזר שוב ושוב למערכת היחסים בין המכלול וחלקיו. מרקוס מתמיד להזכיר לעצמו שמה שמניע את העונות להתחלף, את התאנים הבשלות להיפתח ואת החיות לחתור לזיווג – היא למעשה אותה אינטליגנציה – הלוגוס – אשר שוכנת בכל הדברים בטבע. בהשקפה הוליסטית זו כולנו מהווים יותר מישויות אינדיבידואליות נפרדות, ואם נבחר לאמץ אותה בחיינו נזכה במבט מעורר ענווה על מקומנו באדירות הזמן והחלל, והחיבור העמוק שלנו לכל הדברים בטבע. עד כמה שוליים וברי-חלוף – ועם זאת מרחיקי לכת ואלוהיים – חיינו באמת.
בחן את מסלולי הכוכבים כאילו היית שותף לתנועתם; חשוב כל העת כיצד משתנים היסודות האחד למשנהו. מחשבות כגון אלה מטהרות את החיים עלי אדמות מזוהמתם.
מרקוס אורליוס, רעיונות
קל לאבד אחיזה עם הפרספקטיבה הזו בחיי היומיום. התרגלנו לראות את עצמנו כאינדיבידואלים, כפרוטגוניסט בדרמה מתמשכת שבה השאר הם דמויות משנה אם בכלל. המטרות שלנו מרוכזות בעצמנו; הצרכים שלנו שמים אותנו בראש. נדמה שהנטייה לתפוס את עצמנו כנבדלים מושרשת בנו היטב: אחרי הכל, בני אדם סיפרו לעצמם משחר ההיסטוריה שהם נזר הבריאה, שאמונתם היא הנכונה, שביתם הוא מרכז ״מערכת השמש״ וכל הדברים חגים סביבם. ההשקפה הזו הוכיחה את עצמה כהרסנית. אם כך, אפשר להבין למה מרקוס (שחי בתקופה בה קיסרים נסגדו כאלים) דאג לחזור ל״מבט על״ הסטואי השכם והערב. סקירת חיינו בקונטקסט שמה את הדברים בפרופרציה ומזכירה שאנחנו למעשה חלק זעיר במערכת רחבה ומפוארת יותר מכל מה שנוכל לדמיין.
אך הפרספקטיבה הזו מקנה משהו חשוב עוד יותר מענווה: מיקוד. למרות שאין דבר שאנו שונאים יותר מלהיזכר שימינו ספורים, המוות הוא כנראה הדרך הטובה ביותר לסלק את השטויות שמעסיקות אותנו ביום-יום לטובת למה שחשוב באמת. ומה חשוב באמת, אתם שואלים? התשובה לכך אינדיבידואלית. התפקיד שלנו בגלגל השיניים הקוסמי נקבע על-פי ההחלטות שאנו לוקחים. יש לנו את היכולת לבחור את האופן שבו נחייה את חיינו, ועל פי הסטואים, עלינו לחיות אותם בצורה הטובה ביותר: לשאוף לחיים של יושר, שיתוף פעולה ותרומה למכלול.
יהא מה שיהא זה עבורך.