היום אני רוצה לדבר אתכם על מוות. רובנו מנסים לא לחשוב על מוות אבל תמיד יש חלק בתודעה שלנו חלק שיודע שזה לא יימשך לתמיד. חלק מאיתנו תמיד יודע שאנחנו במרחק ביקור מהרופא, או במרחק שיחת טלפון שיזכירו לנו באופן בוטה את עובדת המוות שלנו או של אלה הקרובים ביותר אלינו. אני בטוח שרבים מכם בחדר זה חווה זאת בעבר, באופן כלשהו אתם בודאי יודעים כמה מסתורי זה פתאום להיזרק החוצה ממהלך החיים הרגיל שלכם ולהתחיל לעבוד במשרה מלאה בלא למות, או לטפל במישהו גוסס.
אבל הדבר היחידי שאנשים נוטים להבין ברגעים כאלה, הוא שהם בזבזו המון זמן כשהחיים היו רגילים. זה לא רק מה שהם עשו עם הזמן שלהם, זה לא רק שהם העבירו יותר מדי זמן בעבודה, או בדקו אימיילים באופן כפייתי, אלא שהם התעניינו בדברים הלא נכונים. הם הצטערו על מה שעניין אותם. תשומת לבם היה נתונה לטרדות קטנוניות שנה אחר שנה כשהחיים היו רגילים וזהו פרדוקס, כמובן, משום שכולנו יודעים שהתובנה הזו מגיעה.
אתם לא יודעים שזה יגיע? אתם לא יודעים שיגיע יום שאתם תחלו, או שמישהו קרוב אליכם ימות ואתם תסתכלו לאחור על סוג הדברים שנתתם להם את תשומת לבכם ותחשבו לעצמכם: "מה עשיתי?"
אתם יודעים את זה, ועם זאת, עבור רוב האנשים, אתם תעבירו את רוב הזמן בחיים שלכם בהנחה בשתיקה שתחיו לנצח. זה כמו לצפות בסרט רע בפעם הרביעית, או להתקוטט עם בני-הזוג שלכם. הדברים האלה הגיוניים רק לנוכח הנצח. כדאי שיהיה גן-עדן אם נבזבז את הזמן שלנו ככה.
ישנן דרכים לחיות באמת בהווה. מה האלטרנטיבה? היא תמיד: "עכשיו".
כמה שלא תרגישו שאתם צריכים לתכנן את העתיד, לצפות אותו, להקטין את הסיכונים, המציאות של החיים שלכם היא עכשיו. ואולי זה נשמע נדוש אבל זו האמת. זה לא לגמרי נכון כעניין של פיסיקה, אין "עכשיו" החובק את היקום כולו. אתה לא יכול לדבר על אירוע שקורה כאן ובמקביל קורה באנדרומדה. האמת היא ש"עכשיו" אפילו לא מוגדר היטב כעניין של נוירולוגיה, כי אנחנו יודעים שחומרי-הגלם של המוח מגיעים ברגעים שונים, ושמודעות בנויה על גבי שכבות של חומרי-גלם שהעיתוי שלהם חייב להיות שונה. המודעות שלנו, העירנות שלנו להווה במובן מסויים היא כבר זיכרון. אך כעניין של חוויה מודעת, מציאות החיים שלכם היא תמיד עכשיו. אני חושב שזו אמת משחררת לגבי טבעה של התודעה האנושית. למעשה אני חושב שככל הנראה אין משהו חשוב יותר להבין לגבי התודעה שלכם, מזה, אם אתם רוצים להיות מאושרים בעולם הזה.
העבר הוא זיכרון. הוא מחשבה שעולה בהווה. העתיד הוא רק צפי, הוא עוד מחשבה שמתעוררת עכשיו. מה שיש לנו באמת הוא הרגע הזה. והזה. והזה. ורוב חיינו עוברים בעודנו שוכחים את האמת הזאת. מתכחשים לה, בורחים ממנה, מסיטים את המבט ממנה, והזוועה היא שאנחנו מצליחים בכך. אנחנו מצליחים לא להתחבר באמת אף פעם להווה ולמצוא בו הגשמה, מפני שאנחנו מקווים, ללא הפסקה, להיות מאושרים בעתיד – והעתיד אף-פעם לא מגיע.
מציאות החיים שלכם היא תמיד עכשיו. העבר הוא זיכרון והעתיד הוא רק צפי. הוא עוד מחשבה שמתעוררת עכשיו. מה שיש לנו באמת הוא הרגע הזה.
סם האריס
אפילו אם אנחנו חושבים שאנחנו נמצאים בהווה, בדרכים מתוחכמות מאוד אנחנו כל הזמן מביטים מעבר לכתף, צופים מה יקרה הלאה. אנחנו כל הזמן פותרים בעיה, וזה אפשרי פשוט לשמוט את הבעיה שלכם ולו לרגע ולהנות ממה שאמיתי בחייכם, בהווה. זה לא עניין של מידע חדש, או עוד מידע, זה דורש שינוי גישה. זה דורש שינוי בקשיבות שלכם לחוויות שלכם ברגע ההווה.
