החיים הם לא מסע | אלן ווטס

הקיום, כפי שאתם רואים, הוא משהו ספונטני. המילה הסינית לטבע, טזו-ג'אן, משמעותה "זה הקורה מעצמו". שיערך צומח מעצמו, ליבך פועם מעצמו, הנשימה שלך – פחות או יותר מעצמה, הבלוטות שלך מפרישות את הוויטמינים ההכרחיים לך מעצמן. אין לך שליטה רצונית על הדברים הללו. אז אנו אומרים שזה קורה בספונטניות. אז כאשר אתה הולך לישון, ואתה מנסה להירדם, אתה מפריע לתהליך הספונטני של להירדם. נסה לנשום – באמת חזק, ותגלה שאתה משתנק.

ולכן, אם אתה רוצה להיות אנושי, אתה צריך פשוט לסמוך על עצמך. שיהיו לך תנועות מעיים, ולהירדם, ולעכל את האוכל. כמובן שאם משהו משתבש באופן חמור ואתה זקוק לניתוח זה עניין אחר. אבל באופן כללי, האדם הבריא לא צריך בתחילת חייו התערבות כירורגית. והוא נותן לזה לקרות מעצמו.

ולכן זה ממש בסיסי. אתה צריך לשחרר. לתת לזה לקרות. כי אם לא, אתה כולך תהיה תפוס. אתה תנסה באופן קבוע לעשות את מה שיכול לקרות באופן בריא רק אם לא תנסה. אבל יש לנו חרדה מוזרה שאם לא נתערב זה לא יקרה. וזהו השורש לאין-ספור צרות. אבל הבסיס הוא כזה: אם אנו אומרים, "אתה חייב לשרוד" או "אני חייב לשרוד. החיים רציניים ואני חייב להמשיך" אז חייך הם סחיבה. ולא משחק.

עכשיו זוהי דעתי האישית, בוא נאמר האקסיומה המטפיזית הבסיסית שלי, שהקיום, היקום הגשמי, הוא ביסודו משחק. אין בו שום הכרחיות. הוא לא הולך לשום מקום. כלומר, אין לו… איזשהו יעד שהוא צריך להגיע אליו. אז לכן, במוזיקה לדוגמה, אינך מחשיב את סוף היצירה לפואנטה של היצירה. אם זה היה כך הנגנים הגדולים ביותר היו אלה שמנגנים הכי מהר. והיו מלחינים שכותבים רק סיומות. אנשים היו הולכים לקונצרטים רק כדי לשמוע את אקורד סיום – כי זה הסוף. כשרוקדים – אינך מכוון לנקודה מסיומת בחדר – אשר לשם צריך להגיע, כל המטרה בריקוד הוא לרקוד.

אבל איננו רואים זאת כמשהו שמובא על ידי החינוך שלנו, להתנהגות היומיומית שלנו. יש לנו מערכת חינוך שמעניקה רושם שונה לחלוטין. הכל מקבל ציונים. ומה שאנו עושים זה לשים את הילד במסדרון של מערכת הציונים הזו, עם מעין גישה של, "בוא מיצי מיצי", ובה אתה נכנס לגנון, וזה נפלא כי כשאתה מסיים עם זה אתה נכנס לכיתה א', וקדימה, כיתה א' מובילה לכיתה ב' וכן הלאה, ואז אתה יוצא מבי"ס יסודי לבי"ס תיכון, וזה מתעצם – "הדבר" מגיע, ואז אתה נכנס למכללה ולאוניברסיטה, וכשתסיים את האוניברסיטה אתה יוצא להצטרף לעולם. ואז אתה נכנס לאיזשהו עסק שבו אתה מוכר ביטוח, ויש לך מכסה לעמוד בה, ואתה תעמוד בה, וכל הזמן "הדבר" מגיע, הנה זה מגיע, "הדבר" הגדול הזה – ההצלחה שאתה עובד בשבילה, ויום אחד מתעורר בסביבות גיל 40 ואומר, "אלוהים, הגעתי! אני שם!" ואתה לא מרגיש כל כך שונה ממה שתמיד הרגשת.

ויש אכזבה קלה כי אתה מרגיש שהייתה הונאה. והייתה הונאה. הונאה נוראית. גרמו לך להפסיד הכל – על ידי ציפייה. ראו את האנשים אשר חיים בשביל לצאת לפנסיה, שומרים את החסכונות הללו, ואז כשהם בני 65 אין להם שום אנרגיה, הם פחות או יותר אימפוטנטים, והם הולכים להירקב בדיור מוגן לאזרחים ותיקים. מפני שפשוט רימינו את עצמנו לאורך כל הדרך. חשבנו על החיים על פי אנלוגיה של מסע, של עליה לרגל, עם מטרה רצינית בסופם, והמטרה הייתה להגיע לסוף הזה. "הצלחה", מה שזה לא יהיה, או אולי גן-עדן אחרי שנמות.

אבל פספסנו את הנקודה לאורך כל הזמן. זו הייתה יצירה מוזיקלית והיינו אמורים לשיר או לרקוד בזמן שהמוזיקה התנגנה.

אלן ווטס, פילוסוף וסופר בריטי, מסביר מדוע לראות את החיים כמסע יכול להיות הרסני, ומשתף אנאלוגיה בריאה יותר לחיות את החיים לפיה.

הגב למאמר זה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.