האשליתיות של הרצון החופשי היא עובדתית בעיני כמו תאוריית האבולוציה. ובניגוד לאבולוציה, להבנת האמת הזאת על המוח האנושי יש את הפוטנציאל לשנות את חוש המוסר שלנו ואת מה שזה אומר ליצור חברה צודקת. השאלה של הרצון החופשי נוגעת כמעט בכל מה שאנשים מתעסקים בו. דת, מדיניות ציבורית, פוליטיקה, מערכת המשפט, רגשות של הישגים אישיים, רגשות כמו אשמה וגאווה וחרטה. נראה שכל כך הרבה דברים בחיינו תלויים בראייה שלנו אחד את השני כ"סוכנים מודעים", אשר מסוגלים לבחירה חופשית. לכן הקהילה המדעית, ברגע שתכריז על רצון חופשי כאשליה (דבר שבסופו של דבר נהיה חייבים לעשות לדעתי), אני חושב שתתחיל מלחמה הרבה יותר כואבת מאשר זו שמתרחשת על נושא האבולוציה.
אני מקווה לעשות שני דברים בהרצאה הזאת: אני מקווה לשכנע אתכם שרצון חופשי הוא אשליה, וזה למעשה גרוע יותר מאשליה, זה למעשה רעיון לחלוטין לא כוהרנטי. זה אומר שזה בלתי אפשרי לתאר יקום שבו זה יהיה אפשרי. לא רק שזה לא נכון, זה קשה לעשות הגיון ממה שטוענים שהוא נכון. ואני מקווה לשכנע אתכם שהבנת האמת הזאת על המוח האנושי משנה הרבה, ושהדבר יכול לשנות את הראייה שלנו על מוסר ושאלות של צדק. עכשיו, נראה כי הרעיון הפופולארי של רצון חופשי נשען על שתי הנחות: הראשונה היא שכל אחד מאיתנו חופשי להתנהג באופן שונה מזה שהוא נהג בו בעבר. בחרת בשוקולד, אבל יכולת לבחור בווניל. זה ללא ספק נראה שזה העולם שבו אנחנו חיים. ההנחה השניה היא שאנחנו המקור המודע של המחשבות והפעולות שלנו, כך שהחוויה של לרצות לעשות משהו היא הגורם המדוייק לכך שעשיתם אותו. אתם מרגישים שאתם רוצים לזוז, ואז אתם זזים. אתם עושים את זה. אתם – העד המודע של חייכם.
לרוע המזל, אנחנו יודעים ששתי ההנחות הללו הן לא נכונות. הבעיה הראשונה היא שאנחנו חיים בעולם של סיבה ותוצאה, ואין דרך לחשוב על סיבה ותוצאה שמרשה לנו לחשוב שהאחריות שלנו מגיעה לסופה ממש כאן. האחריות (הנסיבתיות) לא נעצרת לעולם. או שהרצון שלנו מוגדר על ידי גורמים מקדימים, שרשרת ארוכה של גורמים מקדימים ואנחנו לא אחראיים להם, או שהם תוצר של "מקרה", ואנחנו לא אחראיים להם, או שיש סוג של שילוב בין "מקרה" ודיטרמיניזם, אבל שום שילוב בניהם לא נותן לכם את הרצון החופשי שאנשים מאמצים.
אנחנו חיים בעולם של סיבה ותוצאה. הרצון שלנו מוגדר על ידי שרשרת ארוכה של גורמים מקדימים שאיננו אחראיים להם.
סם האריס
איפה החופש בלעשות מה שאתה רוצה כשרצונותיו של אדם הם תוצר של גורמים מקדימים שהאדם עצמו לא יכול לבחון, ולכן לא יכול לבחור, ואין לו שום יד ביצירתם? אף אחד לא בוחר את הוריו, או את החברה שאליו הוא נולד. אף אחד לא בוחר את ההשפעות על חייו שמעצבות את התפתחות מערכת העצבים שלהם. אתה לא אחראי למבנה האטומי של המוח שלך כרגע יותר מאשר אתה אחראי לגובה שלך. האם אתם מייצרים תאי דם אדומים ברגע זה? בואו נקווה שהגוף שלכם כן. אבל אם הוא מחליט לעצור – אתם לא תהיו האחראיים לשינוי הזה, אלא תהיו הקורבנות שלו. אז להגיד שאתם אחראיים לכל מה שקורה בתוך הגוף שלכם בגלל שזה הכל אתם אומר לטעון טענה שאין לה קשר לחוויה שהפכה את הרעיון של רצון חופשי לבעיה בפילוסופיה.
האמת היא שאנחנו מניחים וחשים שליטה על המחשבות והמעשים שלנו, מה שלמעשה הוא אשליה. ברגע שאנחנו מכירים בכך שאפילו האנשים המפחידים ביותר הם במובן מסויים חסרי מזל בגלל מי שהם ההגיון בלשנוא אותם, בניגוד לפשוט לפחד מהם, נעלם. אז השלכה אחת של ראיית העולם הזאת היא שהיא מפחיתה שנאה, שבסך הכל – זה דבר מאוד חיובי. זה גם דבר שמגביר אמפתיה וחמלה. אתם, כעדים המודעים של חייכם הפנימיים, לא מבצעים את ההחלטות הללו. אתם רק יכולים להיות עדים להחלטות הללו. איך אנחנו יכולים להיות חופשיים כ"סוכנים מודעים" אם כל מה שאנחנו מתכוונים באופן מודע נגרם בגלל אירועים במוחינו שאליהם לא התכוונו ועליהם לא הייתה לנו שליטה? אנחנו לא יכולים. אז מה זה אומר? אז ראשית – הנה מה שזה לא אומר: העובדה שההחלטות שלנו תלויות בגורמים קודמים – לא אומרת שבחירה לא משנה. לחכות ולראות מה קורה זו גם החלטה שיש לה השלכות משלה. אז הבחירות שאנחנו עושים בחיינו הן חשובות כפי שרוב האנשים חושבים.
הבחירה הבאה שתעשו תבוא מתוך אוסף של גורמים קודמים שאתם לא ראיתם ולא יצרתם אותם. אתם לא בחרתם את האינטרקציות או את ההשפעה שהייתה להן עליכם, על כל אירוע, שיחה או חשיפה שהייתה לכם בחייכם. איפה החופש בזה? כן, אתם חופשיים לעשות מה שאתם עושים אפילו עכשיו, אבל מאיפה הרצונות שלכם באים?
סם האריס
עכשיו, חלק מכם אולי יחשוב שזה נשמע די מדכא. נראה כאילו זה לוקח משהו מאיתנו. זה אכן לוקח – זה לוקח ראייה אגוצנטרית של החיים. אבל אני חושב שזה יכול להיות משחרר מאוד. אנחנו לא באמת נפרדים. אנחנו מחוברים אחד לשני, ולעבר שלנו, ולהיסטוריה. אנחנו חלק ממערכת, ולכן מה שאנחנו עושים משנה. אתה לא יכול לקחת קרדיט על הכשרונות שלך – אבל זה משנה שתשתמש בהם. – אי אפשר באמת להאשים אותך על חולשותיך אבל זה משנה שתתקן אותן. אז גאווה ובושה לא נראים הגיוניים בניתוח הסופי אבל הם לא היו כל כך כיף בכל מקרה… אלו הם רגשות מבודדים. מה שכן משנה זה מחוייבות לרווחת בני אדם, ולשיפור חייך וחייהם של אחרים. אהבה וחמלה נראים הגיונים. אבל הרעיון שאנחנו כיישויות מודעות אחראיים באופן עמוק על אופיו של המוח שלנו – הוא פשוט בלתי אפשרי למיפוי במציאות. ואם אנחנו רוצים להיות מונחים על ידי המציאות, לעומת חיי הפנטזיה של האבות שלנו, אני חושב שהראייה שלנו בנושא זה חייבת להשתנות.
