פלאי המדע דרך הפרח | ריצ'רד פיינמן

יש לי חבר שהוא אמן, ולוקח לפעמים השקפה שאני לא לגמרי מסכים איתה. הוא יחזיק פרח ויאמר "תראה איזה יופי", ואני מסכים. והוא אומר, "ובכן אני כאומן יכול לראות כמה שזה יפה, אבל אתה בתור מדען מפרק את זה לגורמים וזה הופך להיות דבר משעמם". ואני חושב שהוא קצת מטורף.

קודם כל, היופי שהוא רואה זמין לאנשים אחרים וגם לי, אני מאמין, למרות שיכול להיות שאני לא מעודן מבחינה אסתטית כמוהו, אבל אני עדיין יכול להעריך את יופיו של הפרח. יחד עם זאת, אני רואה הרבה יותר מהפרח ממה שהוא רואה, אני יכול לדמיין את התאים בפרח, הפעולות המסובכות בתוכם, שגם להם יש יופי, כלומר, זה לא רק היופי בממד הזה, בסנטימטר אחד; ישנו גם יופי בממדים קטנים יותר. המבנה הפנימי. התהליכים. העובדה שהצבעים והפרח התפתחו כדי למשוך חרקים לאבק את הפרח היא מעניינת – זה אומר שחרקים יכולים לראות את הצבע.

זה מוסיף שאלה: האם האסתטיקה הזאת קיימת גם ברבדים נמוכים יותר? למה זה אסתטי? מגוון שאלות מעניינות שבהן הידע המדעי רק מוסיף להתרגשות, למסתורין, ולהתפלאות מהפרח. זה רק מוסיף, אני לא מבין איך זה מחסיר.

אם ציפית מהמדע לתת את כל התשובות לשאלות הנפלאות של על מה אנחנו, לאן אנחנו הולכים, מה המשמעות של היקום, וכן הלאה, אז אני חושב שתוכל בקלות להתאכזב ולחפש תשובה מיסטית כלשהי לבעיות אלה. איך מדען יכול לקבל תשובה מיסטית אני לא יודע, כי כל המטרה היא להבין… ובכן, לא משנה את זה, אני לא מצליח להבין את זה. אבל בכל מקרה, אם חושבים על זה, הדרך שבה אני חושב על זה היא שאנחנו חוקרים – אנחנו מנסים לגלות כמה שנוכל על העולם. אנשים שואלים אותי, "האם אתה מחפש את החוקים האולטימטיביים של הפיזיקה?" לא אני לא, אני רק מחפש לדעת יותר על העולם, ואם יתברר שיש פשוט חוק האולטימטיבי שמסביר הכל, אז שיהיה. זה יהיה נחמד מאוד לגלות. אך אם יתברר שזה כמו בצל עם מיליוני שכבות, ופשוט נמאס לנו לקלף את השכבות, אז זאת הדרך שבה זה יהיה.  אבל איך שזה ייצא, הטבע נמצא שם והוא יצא כמו שהוא. לכן, כאשר אנחנו הולכים לחקור את הטבע, אנחנו לא צריכים להחליט מראש מה אנחנו מנסים לעשות חוץ מכדי לגלות עליו עוד.

אתה רואה, דבר אחד הוא: אני יכול לחיות עם ספק וחוסר ודאות. אני חושב שזה הרבה יותר מעניין לחיות בחוסר ידיעה מאשר לקבל תשובות שעשויות להיות שגויות. יש לי תשובות משוערות ואמונות אפשריות ומידות שונות של ודאות לגבי מגוון דברים, אבל אני לא לגמרי בטוח לחלוטין בדבר, ועל הרבה דברים אני בכלל לא יודע כלום. אבל אני לא צריך לדעת תשובה. אני לא מפחד לא לדעת דברים – מלהיות אבוד ביקום המסתורי ללא שום מטרה, ועד כמה שאני יכול לספר זה כניראה כפי שזה. זה לא מפחיד אותי.

ולכן אני לא יכול להאמין לסיפורים המיוחדים שהומצאו על היחסים שלנו עם היקום מכיוון שהם ניראים… .פשוטים מדי, מקומים מדי, פרובינציאלים מדי. האדמה, הוא בא אל האדמה! אחד ההיבטים של אלוהים בא אל האדמה, שים לב. ותראה מה קיים שם בחוץ, זה לא פרופורציונלי.

בכל מקרה, אין טעם להתווכח, אני לא יכול להתווכח. אני מנסה להגיד שעם ההשקפה המדעית, עם ההשקפה של אבי שאנחנו צריכים להסתכל כדי לראות מה נכון, ומה אולי לא נכון, ברגע שאתה מתחיל לפקפק, שעבורי, חלק מאוד בסיסי בנשמה שלי היא להטיל ספק ולשאול. וכאשר אתה מטיל ספק ושואל, זה נעשה קצת יותר קשה להאמין.

ריצ'רד פיינמן, פיזיקאי ומרצה יהודי-אמריקאי, זוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 1965 על עבודתו בתחום האלקטרודינמיקה הקוואנטית, שותף ב"פרויקט מנהטן" לפיתוח הפצצה האטומית מסביר על הדברים שאיננו יודעים, ההיגיון המדעי, והאם הוא מונע מאיתנו להעריך את היופי שקיים בטבע 

הגב למאמר זה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.