ישנם מקומות, בערינו הגדולות ומחוצה להן, בם העולם הטבעי כמעט ונעלם. ניתן להבחין ברחובות ומדרכות, מכוניות, חניונים, שלטי פרסום, אנדרטאות של זכוכית ופלדה, אבל לא בעץ או גבעול דשא או חיה כלשהי, מלבד, כמובן, בני האדם. ישנם הרבה בני אדם. רק כשמביטים היישר מעלה דרך קניוני גורדי השחקים ניתן להבחין בכוכב, או בפיסת כחול, תזכורות למה שהיה כאן הרבה לפני שהאנושות נולדה. זה לא קשה, ללכת לעבודה כל יום במקום שכזה, להתרשם מעצמנו. איך שינינו את כדור הארץ לתועלתינו ונוחיותינו! אך רק כמה מאות קילומטרים מעלה או מטה אין בני אדם. השפעתנו על היקום היא אפסית.
בעשרת אלפים השנים האחרונות, רגע בהיסטוריה הארוכה שלנו, נטשנו את חיי הנוודות. בייתנו את הצמחים ובעלי החיים. למה לרדוף אחר האוכל כשאתה יכול לגרום לו לבוא אליך? על כל ההיתרונות החומריים שבם, חיי הנוחות השאירו אותנו מתוחים, לא מסופקים. גם אחרי 400 דורות בכפרים ובערים, לא שכחנו. ישנם כעת אנשים על כל יבשת ועל האיים המרוחקים ביותר, מקוטבת לקוטב, מהאוורסט לים המלח, בתחתית האוקיינוס ואף, לעיתים, במגורים שגובהם 321 קילומטרים. בני אדם, כאלי העת העתיקה, חיים בשמים.
בימים אלה נראה שלא נותר מקום לחקור. קורבנות ההצלחה של עצמם, החוקרים כעת, פחות או יותר, נישארים בבית. אולי זה קצת מוקדם. אולי זה עדיין לא הזמן. אבל העולמות האחרים הללו, אשר מבטיחים הזדמנויות שטרם נתגלו, קוראים לנו.
רק עכשיו, ישנם עניינים גדולים רבים שלוחצים עלינו, שמתחרים על הכסף שנדרש כדי לשלוח אנשים לעולמות אחרים. האם עלינו לפתור בעיות אלה קודם? או שהן סיבה לעזיבה? כוכב ביתנו ומערכת השמש שלנו מוקפים באוקיינוס עולמי חדש: מעמקי החלל. הוא לא פחות עביר מהקודם.
