קשה לחשוב על אדם ששינה את פני האומנות במאה ה-20 יותר מפאבלו פיקאסו – עוצמתי, פרובוקטיבי, מטריד ושובה לב, האמן האגדי חי חיים של גאונות חסרת מנוח. כבר בצעירותו הוא נחשב לילד פלא ובלט בכישורי ציור יוצאי דופן, אך פיקאסו גדל להיות הרבה יותר מזה. איפשהו במסע מעילוי לסמל של כל מה שנועז בעולם האומנות, פיקאסו חשף גאון.
זה הבוקר שלפני מכירת הערב של אמנות מודרנית ואימפרסיוניסטית של בית המכירות כריסטי בעיר ניו יורק, ופתאום, הנה זה. ממש אחרי הכניסה לבית המכירות במרכז רוקפלר, דיוקנו הגאומטרי והנמרץ של פאבלו פיקאסו, “Femme Accroupie (Jacqueline)” משוטט במורד מסדרון כששני עובדי מוזיאון לבושים בשחור נושאים אותו.
הקנבס, שצויר בדרום צרפת באוקטובר 1954, מציג את ז’קלין רוק, המאהבת בת ה-27 של פיקאסו שהפכה אחר כך לאשתו, זרועותיה אוחזות חצאית טלאים עם משולשים סגולים וירוקים. האמן, שהיה אז בן 72, צייר את “Femme Accroupie” ביום בודד, והוא שופע משיכות מכחול נמרצות, צבעים עשירים, צורות רועשות, עיניים לא מאוזנות, ואף שפונה כלפי פנים. אור זהוב מקיף את גופה של ז’קלין. אפילו כשהוא לא על הקיר, הציור דורש תשומת לב.
באותו ערב, מנהל המכירה הפומבית, אדריאן מייר, יפתח את ההצעות ב-12 מיליון דולר, והמחיר יזנק במהירות מעלה כששני נציגים של כריסטי יילחמו במלחמת הצעות טלפוניות מטעם הלקוחות האנונימיים שלהם. כשגבו זקוף והראש שלו בולט קדימה כמו יגואר שמתבונן בטרף, מייר יזגזג בין השניים עד שאחד מהם יסמן תבוסה. לבסוף, בהטחת פטיש, הוא יכריז על המחיר הזוכה: 32.5 מיליון דולר.
מדהים, אבל לא מפתיע. כמעט חצי מאה אחרי מותו, פיקאסו ממשיך לכשף, לבלבל, להלהיב ולהתגרות. מימיו המוקדמים כאמן, פיקאסו ניפץ את הבנתנו הבסיסית ביותר את העולם עם הפנים הסדוקים ונקודות המבט המנותצות שלו. הוא עבד ברעבתנות, ממציא מחדש את הסגנון שלו בקצב מהיר – התקופה הוורודה והתקופה הכחולה שלו, התקופה האפריקאית, הקוביזם, הסוריאליזם – הוא יצר אלפי פסלים, רישומים, תחריטי נחושת, קרמיקה וציורים. בדיוק כמו שאלברט איינשטיין דמיין אדוות גרביטציה ביקום, פיקאסו ראה תנודות גליות בעולם בו אנו חיים, הרבה לפני שאנחנו ראינו אותן בעצמנו.
כשהוא יושב על כורסה בצבע תרוג בסלון שלו בז’נבה, בנו של פיקאסו, קלוד, מהרהר בהשפעה של עבודתו של אביו. “הוא הלך והרס את כל מה שהיינו רגילים אליו,” הוא אומר, “ויצר חזון חדש לכולם.”
איך אדם מתפתח מתינוק לגאון? איך יכולה נפש יחידה להגדיר מחדש את האופן בו אנחנו רואים? פיקאסו האיש היה מבולגן. הוא אהב את החיים בקרקס ואת המוות במלחמות השוורים. הוא יכול היה להיות גם קולני וגם שקט, גם אוהב וגם שתלטני. אבל מתחילת דרכו כעילוי לשנותיו האחרונות כשהוא מצייר מוסקטרים ומטדורים, נדמה שפיקאסו נועד לגדולה אמנותית, ומסעו לגאונות היה מקובע בדיוק כמו צבע על קנבס. כל היסודות היו שם: משפחה שטיפחה את התשוקה היצירתית שלו, סקרנות ונחישות אינטלקטואליות, ערימות של עמיתים שנתנו לו השראה, והמזל הטוב להיוולד בזמן שבו רעיונות חדשים במדע, בספרות ובמוזיקה המריצו את העבודה שלו, והופעת תקשורת ההמונים שיגרה אותו לתהילה. שלא כמו גאונים יצירתיים שמתו בצעירותם – סילביה פלאת’ בגיל 30, וולפגנג אמדאוס מוצרט בגיל 35, וינסנט ואן גוך בגיל 37 – פיקאסו חי עד גיל 91. מהלך חייו לא רק היה מרשים, הוא גם היה ארוך.
פאבלו פיקאסו נולד ב-25 באוקטובר, 1881, במאלגה שבספרד. הוא היה תינוק כל כך רופס עד שפחדו שנולד מת. החיו אותו, אמר פיקאסו, בנשיפת עשן מהסיגר של דודו סלבדור. אתרים מילדותו של האמן שופעים חיוּת היום, בעיר הים תיכונית והשמשית הזו. מקהלה שרה את “חלום בלתי אפשרי” מהמחזמר “איש למנשה”, בכנסיית סנטיאגו, שם פיקאסו הוטבל במים קדושים כתינוק. פלאזה דה לה מרסד, שם האמן חרט את הרישומים הראשונים שלו באבק שמחוץ לביתו, הומה בתיירים שמזמינים בבתי הקפה, אם הם רוצים, המבורגר פיקאסו ב-15 דולר. היונים קלילות על האבנים. המים של ים אלבורן מלחכים את קו החוף. והצוענים, כמו אלה שלימדו את פיקאסו הצעיר לעשן סיגריה מהנחיר ולרקוד פלמנקו, ממשיכים להתהלך ברחובות מאלגה.
כשהוא לוגם תה מכוס אדומה בחצר מוזיאון פיקאסו במאלגה, נכדו של האמן, ברנרד רואיז-פיקאסו, מהרהר באופן בו ההשפעות המוקדמות האלה עיצבו את אמנותו של פיקאסו. כל דבר במקום זה עשיר בהיסטוריה וחושניות, הוא אומר. ציוויליזציות התנגשו על האדמה שפקד פיקאסו: פיניקים, רומאים, יהודים, מוּרים, נוצרים וספרדים. ניחוחות מילאו את האוויר. ברנרד מחווה אל עץ תפוזים סמוך ואומר שפיקאסו שאב השראה מצבע הפירות, מהפרחים הסגולים שמעטרים את עצי הסיגלון של ספרד, ומהאבנים השחומות והלבנות של ארמון אלקזבה מהמאה ה-11, שממקומם בגבעת גיברלפארו, מספר צעדים מהמוזיאון.
“הוא שמר בראש שלו את כל החושים האלה, את כל התמונות האלה, את כל הריחות והצבעים, שהזינו והעשירו את המוח שלו,” אומר ברנרד, שהקים את המוזיאון – שנפתח ב-2003 – עם אמא שלו, כריסטין רואיז-פיקאסו, ומילא את משאלתו של סבו.
פיקאסו בסטודיו, תחילת שנות ה-40 פיקאסו מתנסה בציור באמצעות אור
גאונות כמעט תמיד מטופחת בידי הורים ומורים שתומכים ומזינים את זרעי הגדולה. אמו של פיקאסו, מריה פיקאסו לופז, התפללה לבן והעריצה את בנה הבכור. “אמא שלו השתגעה עליו,” אומר קלוד פיקאסו, שהוא המנהל החוקי של העיזבון של אביו. מההתחלה, פאבלו הצעיר תיקשר בעזרת אמנות, וצייר עוד לפני שלמד לדבר. המילה הראשונה שלו הייתה “פּיז”, קיצור של “לאפּיז”, עיפרון. כמו אצל המלחין מוצרט, לפיקאסו היה אבא בתחום, חוזה רואיז בלאסקו, שהיה צייר והמורה הראשון של בנו. “הוא היה התלמיד הכי טוב שאי פעם היה לאביו,” אומר קלוד. פיקאסו עוד היה ילד כשהאמנות שלו התחילה להתעלות על זו של אביו, שאולי היה “לא רק המום אלא גם משותק אל מול הכישרון של בנו,” אומר ברנרד.
תערובת כזו של יראה ופחד היא לא נדירה כשזה מגיע לעילויים. המילה הלטינית Prodigium (שהיא המקור למילה האנגלית ל”עילוי”), נושאת בחובה את המשמעות של דבר לא צפוי, אבל גם “לא רצוי ואולי מסוכן”, אומר דיוויד הנרי פלדמן, חוקר ותיק של התחום. עילויים מציגים ביצועים ברמה של אדם מבוגר עוד לפני גיל ההתבגרות, מנגנים סונטות לפסנתר של לודוויג פון בטהובן או פותרים תרגילי מתמטיקה מסובכים בזמן שחלק מהעמיתים שלהם עוד לומדים לקפוץ בחבל. “זה מנער את אופן התפישה שלך את העולם,” אומר פלדמן.
לה סלסטינה, מתוך התקופה הכחולה של פיקאסו, 1903 העלמות מאביניון, 1907 (תחילתו של הסגנון הקוביסטי)
מאיפה מגיעה מומחיות מוקדמת שכזו? עילויים הם נדירים, מה שמקשה על איסוף כמויות של דגימות מוצקות למחקר, אבל אלן ווינר, מנהלת מעבדת האמנות והמוח בקולג’ של בוסטון, מצאה כמה מאפייני בסיס בין אלה שהיא בחנה. לאמנים שמקדימים להבשיל יש זיכרונות ויזואליים חדים, הם מציגים תשומת לב רבה לפרטים, והם מסוגלים לצייר באופן ריאליסטי וליצור אשליה של עומק שנים לפני העמיתים שלהם. ווינר מאמינה שלילדים האלה יש כישרון מולד שמונע בידי “זעם להתמקצע” – תשוקה עוצמתית כל כך עד שהם מרגישים מחויבים לרשום או לצייר בכל זמן שמתאפשר להם.
הייתי זקוק לארבע שנים כדי ללמוד לצייר כמו רפאל, ולתקופת חיים שלמה כדי ללמוד לצייר כמו ילד.
פאבלו פיקאסו
המאפיינים האלה מתערבבים כמו רשימת תיוג אצל פיקאסו, שהתפאר באמנות הייחודית שלו בגיל צעיר בחייו. אחרי שראה תערוכה של אמנות ילדים ב-1946, הוא אמר את האמירה המפורסמת על כך שהוא מעולם לא יכול היה להשתתף בתערוכה כזו, כי “בגיל 12, ציירתי כמו רפאל.” בני משפחה זכרו איך פיקאסו הילד היה מצייר במשך שעות בכל פעם, ולפעמים קיבל בקשות – הבקשה האהובה על בת דודתו מריה הייתה חמור – עד שהוא היה מותש מכדי להמשיך. העבודות המוקדמות ביותר שלו ששרדו הן כנראה משנת 1890, השנה שבה חגג יום הולדת תשע, והן כוללות את ציור השמן שלו “Le Picador”, שמציג לוחם שוורים על גב סוס.
תוך כמה שנים, פיקאסו כבר צייר דיוקנאות מוצלחים של בני משפחה וחברים. עד גיל 16, העבודה שלו זיכתה אותו במקום יוקרתי באקדמיה המלכותית לאמנות יפה של סן פרננדו במדריד. במוזיאון פראדו הוא למד את הספרדים הגדולים שהעריץ, כולל דייגו ולאסקס ואל גרקו. אמנות, אומר קלוד, הייתה “הדבר היחיד שעניין אותו. זה הדבר היחיד שהוא היה. הוא היה אמן מכל וכל.”