החיים שלי הושפעו מהרבה אירועים, אבל אחד המשמעותיים בהם היה כשמישהו התייחס בטוב-לב למשפחתי. כשהייתי בן 11, היה לנו חג הודיה מאוד מאוד קשה, בלי כסף, בלי אוכל… אומנם לא היינו גוועים ברעב, תמיד מצאנו דרך להשיג משהו, אבל בהחלט לא הייתה לנו ארוחת חג ראויה. לא סעודה, זה בטוח.
באותו ערב, אימא ואבא שלי רבו כמו כלבים וחתולים ואמרו דברים שברגע שאתה אומר אותם – לא תוכל לקחת בחזרה. אתם יודעים למה אני מתכוון? ואימא שלי צעקה שאבי לא יכול לדאוג אפילו למשפחתו, זה היה נורא. אני הבן הבכור, אז אני מנסה מאחיי הקטנים למנוע מהם לשמוע את המריבה הזו… ופתאום אירע נס. דפיקה בדלת… הם רבים אז אני פותח, ורואה בחור ענק עם קופסא ענקית מלאה באוכל ועל הרצפה לידו – סיר שחור עם תרנגול הודו לא מבושל. ״אבא שלך בבית?״ הוא שואל, ואני כזה: ״רק רגע!״
הייתי באופוריה שלא ניתן לתאר. חשבתי: ״זו מתנה מאלוהים! זה הולך לשנות את הכל, זה הולך לשמח את אימא ואבא, זה לא ייאמן!״ אז אני רץ לאבא שלי, שבינתיים צועק על אימא שלי מבעד לדלת, ואומר: ״אבא, אבא, יש מישהו בדלת!״ והוא כזה: ״לא, אתה תענה לו!״ ״עניתי, אבל הוא חייב לראות אותך! אבא, אתה חייב לבוא!״ לבסוף הוא אמר: ״טוב!״, זרק צעקה אחרונה לאימא שלי, וניגש לדלת. ואני עומד שם, מת לראות מה תהיה התגובה שלו.
אבא שלי פותח את הדלת, הבחור הזה עומד שם עם קופסא מלאה באוכל… ואבא שלי לא שמח בכלל. הוא הסתכל על האדם הזה, הרים את קולו ואמר: ״תקשיב, אנחנו לא מקבלים נדבות!״ וטרק את הדלת בפניו. אך היה מדובר באדם גדול – הוא שם את רגלו בדלת ומנע ממנה להיסגר. ״אדוני, אדוני! זו לא נדבה. כולנו עוברים זמנים קשים לפעמים, מישהו יודע שאתה מתקשה, זה הכל. והם רוצים שיהיה לך חג הודיה שמח. אני רק השליח. בבקשה קח את זה.״ ״אנחנו לא מקבצים נדבות!״ אבא שלי אמר וטרק את הדלת שוב. והפעם הבחור שם את הכתף שלו, והדלת לא נסגרה. כעת אבא שלי נועץ בו את עיניו, ושני הגברים האלה נהיו אינטסיביים מאוד. אחד מהם רק מנסה להעניק מתנה… ואני מתחרפן. ואז הבחור השני אמר משהו שאני לעולם לא אשכח. הוא הסתכל עליי, הסתכל על אבי, ואמר: ״אל תגרום למשפחה שלך לסבול רק בגלל האגו שלך.״ כעת רמות הלהט של אבי התעצמו, אבל הוא גם היה במלכוד, אתם מבינים? אז הוא לקח את האוכל, הטיח אותו על השולחן, והטיח את הדלת בפניו של האדם השני – מבלי אפילו להודות לו. ואני לא ידעתי מה לעשות. חלק בי רצה לבכות, חלק היה מפורק, והבטתי באבי מסתלק חזרה לצעוק על אמי. אני זוכר שבאותו יום חשבתי: ״אני לא מבין.״ ורק שנים רבות לאחר מכן התחלתי להבין זאת. מה שהבנתי הוא שהחיים שלנו מוכרעים על-פי החלטות.
שלוש החלטות שקובעות את מהלך חיינו
יש שלוש החלטות שאתם מקבלים בכל רגע נתון בחייכם, והאופן שבו אתם מקבלים על ההחלטות האלה קובע את גורלכם. ההחלטה הראשונה שאנחנו מקבלים בכל רגע בחיינו: במה אתה הולך להתמקד? במה אתה מתמקד?
ההחלטה השנייה שאתם מקבלים, בכל רגע נתון בחייכם, כולל זה עכשיו, ההחלטה הראשונה היא במה אתה מתמקד? ההחלטה השנייה היא: מה זה אומר? מה המשמעות של זה? ובשורה התחתונה, כשחושבים על זה, אתם אלו שקובעים את המשמעות, והרבה אנשים בוחרים באופציה הגרועה ביותר, לא כך? באותו יום, אבא שלי בחר להתמקד בכך שהוא לא האכיל את משפחתו, ואני יודע מה המשמעות שהוא נתן לזה כי הוא חזר על כך כמה וכמה פעמים: הוא חסר תועלת כי הוא לא דאג למשפחתו.
וההחלטה השלישית והחשובה ביותר שאתם מקבלים בכל רגע נתון: מה אני הולך לעשות בנוגע לזה? מה אני הולך לעשות בנוגע לזה? ואני אגיד לכם מה הוא החליט לעשות הוא החליט לעזוב את המשפחה שלנו זמן קצר לאחר מכן.
באותו יום, אני קיבלתי 3 החלטות אחרות לחלוטין. החלטתי להתמקד בעובדה שיש אוכל; איזה קונספט. אני אוהב את זה. אבל מה ששינה את חיי היה המשמעות שנתתי לזה, החלטתי באותו יום שמה שזה אומר זה שלזרים אכפת. ואם לזרים אכפת ממני ומהמשפחה שלי, החלטתי שלי יהיה אכפת מזרים. וזה שינה את חיי מהקצה אל הקצה. הבטחתי לעצמי שיום אחד אני אעשה משהו דומה למשפחות אחרות כפי שעשו עבורי.
באותו יום, אבא שלי בחר להתמקד בעובדה שהוא לא האכיל את משפחתו, והמשמעות הייתה שהוא כישלון. הוא החליט לעזוב את המשפחה שלנו זמן קצר לאחר מכן. אני החלטתי להתמקד בעובדה שיש אוכל על השולחן, והמשמעות שהענקתי לזה הייתה שלזרים אכפת. ואם לזרים אכפת ממני, החלטתי שלי יהיה אכפת מזרים.
טוני רובינס
אני החלטתי להתמקד בעובדה שיש אוכל על השולחן, והמשמעות שהענקתי לזה הייתה שלזרים אכפת. ואם לזרים אכפת ממני, החלטתי שלי יהיה אכפת מזרים. הבטחתי לעצמי שיום אחד אני אעשה משהו דומה למשפחות אחרות כפי שעשו עבורי.
להעביר את זה הלאה
לא חיכיתי עד שאהיה עשיר כדי לעשות זאת, עשיתי זאת בפעם הראשונה כשהייתי בן 17. אני זוכר שהייתי בן 17, הייתה לי מכונית, קצת כסף, והחלטתי לצאת למסע הקניות המפואר ביותר בחיי. החלטתי לקנות מצרכים עבור 2 משפחות לכבוד חג ההודיה, ואני הולך לעשות עבור אותן משפחות את מה שעשו עבורי הרבה שנים קודם לכן. וזו הייתה החוויה האופורית ביותר בחיי. לקחתי 2 סלים, הלכתי למנהל החנות, אמרתי לו מה אני הולך לעשות, ביקשתי שיתן לי הנחה בתור שותף, נתן לי 10%… ממזר קמצן. אבל זה היה כל-כך מגניב! לקחתי זוג מהכל כי רציתי לתת מספיק אוכל לשני משפחות ל2-3 ימים, ולהנות מסעודה מדהימה. ואז התקשרתי לכנסייה הזו בשכונה הספרדית, ואמרתי: ״תקשיבו, אני רוצה לדאוג למשפחות שלא מרגישות בנוח לקבל אוכל מהכנסייה ועשויות לסבול כתוצאה מכך. אתם יכולים להציע כמה משפחות?״ והם נתנו לי שתי משפחות.
ואז כתבתי פתק, כי חשבתי: אני הולך לשים ג׳ינס ישן וחולצה, אני הולך רק להעביר את זה אני לא הולך בשביל ההוקרה אבל אני כן רוצה לראות את הפנים שלהם. אז אני אלך כשליח, מה שאמור להיות פשוט בהתחשב בעובדה שאני נראה כמו אחד. וכתבתי: ״זוהי מתנה מחבר. בבקשה דעו שאתם אהובים, אני מאחל לכם חג הודיה שמח, מגיע לכם! אנא קבלו את המתנה הזו.״ ואז כתבתי מתחת לזה: ״אם אתם יכולים, מתישהו, לשגשג מספיק כדי להחזיר את הטובה למשפחה אחרת, ולהעביר את המתנה הזו הלאה.״ וחתמתי ״אוהב, חבר.״ ואז הבנתי שאני הולך לאזור שהוא יותר לטיני, ואני לא מדבר ספרדית, אז ביקשתי מחבר שיכתוב מאחור בבספרדית כדי שאוכל להפוך את הפתק אם צריך. שאלתי וואן מאחד החברים שלי, שמתי בו את כל המצרכים ונסעתי לבית המשפחה. וזה לא היה בכלל מה שציפיתי, אלא הרבה מעבר.
הגעתי לבית עם 2 שקיות מצרכים, דפקתי על הדלת ואישה בגובה כזה בערך פותחת אותה ומסתכלת עליי. אז אני אומר ״שלום!״, וכשהיא רואה את האוכל היא צועקת משמחה. ודרך אגב, לאישה הזו היו חמישה ילדים ובעל, מה שלא ידעתי הוא שבעלה עזב אותה שלושה ימים קודם לכן, בלי כסף, בלי אוכל, ועם חמישה ילדים. אז אני מביא לה את השקיות והיא צועקת, היא תופסת את ראשי ומתחילה לנשק אותי, ואני כזה: ״לא, לא, לא, שליח, שליח!״ והיא לא הבינה דבר ממה שאני אומר. אז אני מוציא את הפתק מהכיס, הופך אותו ונותן לה לקרוא בספרדית. והיא מתחילה לבכות. ופתאום היא מתחילה לנשק אותי שוב, ואני כזה: ״אני רק השליח…״ והיא אומרת: ״לא, לא, מתנה מאלוהים, מתנה מאלוהים״ ועכשיו אני מנסה שלא לבכות. אז אני כזה: ״איפה לשים את זה?״ ועושה הכל כדי להחזיק את הדמעות, אני מחייך אבל רוצה לבכות בו-זמנית, והיא מצביעה על פינה בחדר, זה היה יותר חדר מבית, אז אני בא להניח את השקיות שם, ובדיוק כשאני מניח את השקיות אני שומע צעקות ופתאום בום, בום. שני ילדים קופצים לעברי, כל אחד תופס רגל אחרת. שני ילדים קטנים שפשוט מתקילים אותי. כשהם ראו את האוכל – הם השתגעו. כשהם ראו את פאי הדלעת – זהו. אז אני כזה: ״בואו איתי, בואו איתי!״
יצאנו להביא עוד ועוד מצרכים, ואני אומר לכם, זה היה… אני אפילו לא יודע איך לתאר את זה. זאת הייתה החוויה הכי אופורית, כיפית, תשוקתית, אוהבת… זה היה כאילו הם אחיי הקטנים. הבאנו את המצרכים פנימה והם צחקו, והפנים שלהם הוארו, וכשסיימנו להביא הכל, הגיע הזמן ללכת אבל לא רציתי ללכת, והם לא רצו שאלך, אחד הילדים תפס את הרגל שלי והוא לא הפסיק להסתכל עליי, אבל הייתי צריך לעשות עוד משלוח. אז פניתי לאישה הזו, ורמזתי שעליי ללכת… והיא כזה, אוקיי, בסדר. לא יודע בדיוק באיזה שפה זה היה, אבל הבנתי שזה אומר אוקיי. וכשבאתי לצאת היא תפסה את ידי ודמעות החלו להצטבר בעיניה. ורציתי לומר: ״חג הודיה שמח!״ אבל לא ידעתי ספרדית אז אמרתי: ״חג מולד שמח!״ (feliz navidad) הנחתי שזה קרוב מספיק.
אני זוכר שיצאתי החוצה והם עמדו בחצר, נכנסתי לוואן והתחלתי לנסוע וכשפניתי לעבר הכביש הרגשתי את כל הרגשות האלה מציפים אותי, ואני מביט במראה האחורית ורואה את האמא עומדת לצד ילדיה, הילדים מחייכים, והאמא בוכה בהיסטריה ומחייכת מאוזן לאוזן. ולא יכולתי להחזיק את עצמי. עצרתי בשולי הדרך והתחלתי לייבב בבכי. ואני זוכר שחשבתי: ״זה דבר כל-כך יפה, למה אני בוכה?״ ״למה אני כל-כך מתרגש?״ ואז הבנתי
הבנתי באותו רגע שהיום הגרוע ביותר בחיי, כשאבא שלי עזב, היה למעשה היום הטוב ביותר בחיי. כי אילולא החוויה הזו לא הייתי כאן היום. וכעת, בזכות זה, אני חי את החיים שאני חי ויש לי את הרצון ואת התשוקה לתת בדרך הזו. והבנתי שהיום ״הגרוע ביותר״ היה למעשה היה היום הטוב ביותר זו הייתה המתנה שאלוהים העניק לי. המתנה הזו לא הייתה שם אם אבי היה נשאר.
הבנתי שהיום הגרוע ביותר בחיי, כשאבא שלי עזב, היה למעשה היום הטוב ביותר בחיי. כי אילולא החוויה הזו, לא הייתה לי הרצון והתשוקה לתת בדרך הזו. זו המתנה שאלוהים העניק לי.
טוני רובינס
