לחשוב אחרת
הרצון ללכת בנתיב שלו, ולהסתכן בלהיות אאוטסיידר, אפשר לג'ובס לפתח פילוסופיית חיים ייחודית לו. בעוד שחלק מהמעשים הקיצוניים שלו עשויים להיראות לצופה מהצד כלא קונבנציונליים במכוון ואפילו אנוכיים במקצת, היכולת שלו לאמץ רעיונות חדשים ומקוריים מתרבות הנגד הייתה יתרון משמעותי בחייו המקצועיים. תחושת האאוטסיידריות שלו נתנה לו מרחב לחשיבה חופשית ולא קונבנציונלית.
ג'ובס בחר, לדוגמא, שלא ללכת במסלול של רבים מבני זמנו – והעדיף ללמוד בריד קולג' (על פני אוניברסיטת קליפורניה) מפני שיצא לומוניטין של מקום המטפח אנשים חופשיים ובעלי חשיבה עצמאית. שם הוא ניסה להבין מי הוא. הוא החל להתנסות בסם ההזיה LSD, חוויה שיתאר מאוחר יותר כאחת המכוננות בחייו. הוא היה יושב עם חבריו, מנסה להגיע ל"אמת" של החיים, והתפתח למעין הִיפּיִ שמעריץ את בוב דילן וקורא ספרי זןֶ בודהיזם.
כצפוי, אורח חיים זה השפיע לרעה על ציוניו של ג'ובס והוא נשר מהלימודים בסוף הסמסטר הראשון. בדיעבד יסתבר שזה היה צעד חשוב במסע ההתבגרות שלו, וכך היה גם צעד הבריחה הבא שלו: טיול תרמילאים ברחבי הודו. הטיול, שחלק גדול ממנו ערך עם חבר לקולג', הסתבר כפולחן התבגרות אמיתי. ג'ובס הסתפר, סבל מכאבי בטן חמורים, פגש גורו או שניים ונהנה מאוד מהחיים. לאחר כמה חודשים חזר לקליפורניה. אולי הוא לא "מצא את עצמו", אך עצמת החוויה שעבר חיזקה אצלו רעיונות שנדונו בהרחבה בספרות הזן בודהיזם שקרא. במילים שלו, הוא למד את "עצמת האינטואיציה וחכמת הניסיון." כלומר, לפי תורת הזן בודהיזם, הוא החל להעריך את החוויה האישית יותר משהעריך את ההבנה האינטלקטואלית.
רצון זה ללכת אחרי תחושת הבטן שלו כשאחרים בוחרים ללכת בנתיב רציונלי יותר, היה גורם משמעותי בבידול שלו בשוק הטכנולוגיה התחרותי בשנים שלאחר מכן.
הראיון (1993)
הייתי אומר שכשאתה מתבגר אנשים נוטים לומר לך שהעולם הוא כפי שהוא, והחיים שלך שלך הם רק לחיות את חייך בעולם, לנסות לא לחבוט בקירות יותר מדי, לנסות לנהל חיי משפחה, ליהנות, לחסוך מעט כסף… אבל אלה חיים מאוד מוגבלים. החיים יכולים להיות הרבה יותר רחבים ברגע שאתה מגלה עובדה אחת פשוטה: והיא שכל דבר סביבכם שאתם קוראים לו "חיים" נוצר על ידי אנשים שאינם היו חכמים ממך. ואתה יכול לשנות את המציאות הזאת, להשפיע עליה. אתה יכול לבנות את הדברים שלך שאחרים יוכלו להשתמש בהם וברגע שאתה מבין שאתה יכול "לדחוף" את החיים, ולמעשה, אם אתה דוחף פנימה אז משהו יצוץ מהצד השני – כלומר, אתה יכול לשנות את זה, אתה יכול לעצב את זה. הייתי אומר שזה השיעור החשוב ביותר ללמוד. להתנער מהרעיון השקרי הזה שהחיים הם שם ועליך פשוט לחיות אותם. לעומת לאמץ אותם, לשנות אותם, לשפר אותם. להטביע את חותמך בהם. אני חושב שזה מאוד חשוב. ובכל דרך שבה תלמדו את השיעור הזה, ברגע שתדעו זאת, תרצו לשנות את החיים כאן ולשפר אותם כי הם די מבולגנים בהרבה מובנים. ברגע שתלמדו זאת לעולם לא תהיו אותו אדם שוב.
אני משוכנע שבכבחצי מהמקרים, מה שמבדיל בין האנשים שמצליחים לבין אלה שאינם מצליחים הוא התמדה.
סטיב ג'ובס
למעשה, מצאתי משהו שמאוד נכון: אנשים רבים לא חווים את ההתנסויות האלה כי הם לעולם לא מבקשים. אני מעולם לא נתקלתי במישהו שסירב לעזור לי כשביקשתי ממנו עזרה. האמת היא שהתקשרתי… זה מצחיק, אבל התקשרתי לביל היולט (המייסד השותף של HP) כשהייתי בן 12 והוא גר בפאלו אלטו, המספר שלו עדיין היה בספר הטלפונים הציבורי, והוא ענה לטלפון בעצמו, ואמרתי "היי אני סטיב ג'ובס, אני בן 12, אני תלמיד תיכון ואני רוצה לבנות מד תדר ותהיתי אם יש לך חלקי חילוף שאוכל להשתמש בהם." והוא צחק ונתן לי את חלקי החילוף לבניית מד התדר, וגם עבודה באותו קיץ בהיולט פקארד (HP) בעבודה בפס הייצור שבה היה עליי לחבר ברגים ואומים ביחד במדי תדרים. הוא סידר לי עבודה במפעל שבונה אותם. והייתי בגן עדן. ומעולם לא ניתקלתי במישהו שסירב או ניתק את הטלפון כשהתקשרתי. רק שאלתי. וכשאנשים מבקשים ממני אני מנסה להגיב באותה דרך. להעביר את הוכרת התודה הזאת הלאה.
רב האנשים אף פעם לא מרימים את הטלפון, רב האנשים לא שואלים, וזה מה שנוטה להפריד בין האנשים שעושים דברים לאנשים שרק חולמים עליהם. אתה צריך לפעול. ואתה צריך להיות מוכן להישכל. אתה צריך להיות מוכן להתרסק ולהישרף. עם אנשים בטלפון, עם הקמת החברה מאפס. אם אתה מפחד להיכשל לא תגיע רחוק.
הסיכון הכי גדול בחיים הוא לא לקחת סיכון.
סטיב ג'ובס
(מדבר על סיכונים בבניית עסק) אין שום סיכון. זה למה אתה צריך לעשות את זה צעיר. זאת הסיבה שכשהקמנו את אפל אמרנו, "אין לנו שום דבר להפסיד." הייתי כבן 20 באותה תקופה, ווזניאק היה בן 24 או 25, לא היה לנו דבר להפסיד: לא משפחה, לא ילדים, לא בתים. לווזניאק הייתה מכונית ישנה, לי היה ואן של פולקסווגן, כל מה שיכולנו להפסיד היו המכוניות שלנו והחולצה על גבינו. לא היה לנו שום דבר להפסיד. והיה לנו את הכל להרוויח. לכן חשבנו שגם אם נתרסק ונישרף ונאבד את הכל, החוויה עצמה תהיה שווה פי עשרה מהעלות. אז מה יכולנו להפסיד? לא היה שם סיכון. אני חושב שזאת דרך השקפה מאוד טובה להחזיק בה. חלק מהאנשים אומרים לי, "ובכן, יכולת ללכת לקולג' ולהיות עורך דין," ובכן, כן, אבל אתה יכול ללכת לקולג' ולהיות עורך דין כשאתה בן 25. אין דבר שמונע ממך לעשות את זה. הדבר היחיד שיש לך בחיים, למעשה, זה זמן. ואם תשקיע את הזמן הזה בעצמך – בצבירת חוויות שיעשירו אותך – אז אתה לא מפסיד כלום. אז אני תמיד מייעץ לאנשים לא לחכות. תעשה משהו כשאתה צעיר, כשאין לך דבר להפסיד. תזכור זאת. אני חושב שזאת הדרך הכי טובה. זה לא אומר שאנשים לא יכולים להקים חברות גדולות כשהם בני 50, ראיתי את זה קורה. חברות מוצלחות מאוד. אבל זה הרבה יותר קל כשאתה צעיר ואין לך דבר להפסיד ואין לך אחריות כלפי אנשים אחרים שתרכוש מאוחר יותר בחייך.
